ראיון עם רועי שוחט

"לפני 6 שנים שהתגרשתי הרגשתי שאני לבד בעולם, שבור ומרוסק. כן גם בזה לא הצלחתי, הדימוי העצמי שלי היה במקום מאד נמוך. ברגע אחד של יאוש , המליצו לי לקרוא ספר , אני לא קראתי הרבה ספרים ובמיוחד בתקופה ההיא לא היה לי שקט להניח את הראש ולהתנתק מהכל. לספר קוראים: ״ימי שלישי עם מורי״ עברה לי צמרמורת וקראתי את הספר ללא הפסקה, בסוף הספר נתתי צעקה אני מתחיל לחיות . אני מתחיל להנות מהחיים, אני מתחיל להתחבר לעצמי, אני מתחיל לאהוב את עצמי. לא רוצה לסבול לא רוצה להיות קורבן בחיים בוחר לקחת אחריות. והמוטו שלי היום בחיים היא המילה בחירה, בכל רגע בחיים אני יכול לבחור את עצמי מחדש. ואולי הדבר הכי הזוי בספר ״ימי שלישי עם מורי״ זה שמורי בעצמו חלה בניוון שרירים ועד הרגע האחרון בחיים שלו הוא פשוט חי." (מתוך סטטוס בעמוד הפייסבוק של רועי שוחט)

3
 צילום: אבשלום לוי

אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, רועי שוחט יודע לבטא ולהגיד את מה שיש לו. ולא, לא תמיד זה היה ככה.

רועי, איפה היית לפני 10 שנים?

צלם, נשוי, לא מאושר. אדם שהפחד מנהל אותו, בעל דימוי עצמי נמוך, אחד שנאחז במה שיש. היה פער מאוד גדול בין החים האישיים לעיסקיים. בצד העסקי, העזתי, היו לי לקוחות מאוד גדולים, התמודדתי עם דברים מורכבים אבל באישי, חיי היו במקום אחר.

מתי קרה שינוי?

לא נעים להגיד, אבל כשאבא שלי נפטר, לפני כשנה. הייתי בסוף לימודי האימון ועברתי סשן מול 40 איש שאני לא מסוגל בעצם להגיד לאבא שלי שאני אוהב אותו. אבא שלי היה חולה סרטן, ובאותו הערב לאחר הסשן, הגעתי הביתה והודיעו לי שהתקבלה ההחלטה להרדים אותו. אז נסעתי לדבר איתו ואז גם נפתח הסכר לגמרי.

איך קיבלת החלטה לפתוח דווקא תחנת רדיו?

לפני 6 שנים עזבתי את הבית עם שקית בגדים, אמרתי לאישתי שאני אוהב אותה, נכנסתי לאוטו וחזרתי לתל אביב. אני, שלא הייתי במקום של רוח, התחלתי לעבור כל מיני סדנאות, לקרוא ספרים. עברתי משבר גדול מאוד. ואז, לילה אחד פתאום הרגשתי שטוב לי. עברתי תהליך ופתאום היתה ההבנה שטוב לי. החלטתי שאני חייב לעשות עם זה משהו. חשבתי על טיפול באנשים אבל הבנתי שכל פעם זה יהיה בודדים או אחד אחד ורציתי לעשות משהו גדול. אז החלטתי לפתוח תחנת רדיו.

הבאתי ציוד, מצאתי שדרנים, העברתי להם הדרכה וב-22:00 בלילה, שנייה לפני שעלינו לשידור, הם שאלו אותי כמה זמן אתה ברדיו. אמרתי להם "דקה".

המשפחה והסביבה בהתחלה צחקו – "אתה ברדיו? הבן אדם הכי ביישן בעולם?" ואז פתאום ראו שאני מוזמן להתראיין בתוכניות טלוויזיה והבינו שיש כאן משהו טוב, שזה מצליח.

את תחנת הרדיו הוא מנהל מביתו עם כל הציוד שצריך. הוא מפיק, עורך, מעביר הדרכות לשדרנים וגם יש לו תוכנית משל עצמו שעוסקת בנושא האהוב עליו – אהבה. ויחד עם זאת היו גם משברים בהתחלה. "היינו עורכים בהתחלה כל יום חמישי מרתונים עם כל השדרנים, חגיגות לשעות הקטנות של הלילה, לפעמים עד 4-5 לפנות בוקר. ועם כל אנרגיות האהבה, הייתי מתרסק. מול כולם. בן אדם עם דימוי עצמי ברצפה, הפרעות קשב בילדות ופתאום אני המרכז, כולם סביבי. לא יכולתי להכיל את זה."

היום, היום אני לא חושב, בלי ספקות. פשוט פועל ומקשיב לעצמי. כבר לא מנסה להבין למה אנשים נחמדים אלי יותר או למה מחמיאים לי, לא מנסה לחשוב אם יש אינטרס מאחורי המעשים. פשוט פועל.

התחנה היא כלי טיפולי גם עבורי ןגם עבור שדרנים. גם אנשים שרגילים לבמות וקהלים גדולים, פתאום מגיעים מול המקרופון ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. אני אומר לאנשים – תהיו אתם עצמכם. אני לא מתכונן לשידור, אני מעז. אני משתמש בכל הכלים האימוניים שלמדתי וגם במה שאני לומד מכולם. פורטיס התארח כאן לא מזמן וכולם אמרו לי "הוא לא יבוא אליך". הוא היה אמור להגיע ל-40 דקות ונשאר 4 שעות!

כל היום הוא מקבל הודעות בפייסבוק, הודעות של פרגונים אינסופיים וגם הודעות מהסוג של "תודה לך על מי שאתה. הצלת את חיי".

אתה מבין שאתה השראה?

אני יכול להבין את זה אבל נזהר לשמור על המקום שלי. לשמור על עצמי שזה לא ישנה אותי. אני מאמין לדברים שקורים אבל הם רצים כל כך מהר ולפעמים אני כאילו צריך לעצור רגע.

לפעמים אני אומר לעצמי "מחר אקום בבוקר ואגלה שזה לא אמיתי". מצד אחד לקבל כאלו פרגונים ומהצד השני, אני יודע איפה הייתי והמעבר הזה הוא חד כל כך שלפעמים זה נראה לא אמיתי. תביני, אני יזם מטבעי, אדם שמקדם דברים, מנסה. אבל פעם בחיים האישיים, למשל אם הייתי רוצה להתחיל עם מישהי, למרות שידעתי שיש סיכוי של 50%-50% סיכוי, הייתי בוחר את ה-100% שזה לא יצליח. היום , אני הולך על הכן. בדיוק כמו המופע ב-17/2. החלטתי להרים מופע התרמה וכולם נרתמים. וזה מדהים בעיניי.

רועי מתמודד כבר כמה שנים עם מחלת ה-ALS, מחלה שפוגעת בתאי עצב הנחוצים לפיקוח המוח על הפעלתם של מרבית השרירים הרצוניים הגוף.

"המחלה, זהו נושא שהרבה זמן לקח לי לשתף עם אחרים. על הנייר גילו אצלי את המחלה לפני 6-7 שנים. לא סבלתי ממנה. בשנתיים האחרונות המצב החמיר. אם למשל אני נופל עכשיו על הרצפה אני לא יכול לקום.  בעבר כשהיה קורה לי משהו, נפילה או סימן של מכה, הייתי ממציא סיפור. אפילו כשהוצאתי תו נכה, לא שמתי על הרכב בגלוי. נגיד והייתי יוצא עם חברים, הייתי חונה במקום של נכים ורק כשאף אחד לא היה רואה הייתי מוציא את התו ושם אותו בשקט על האוטו."

פריצת הדרך שעברתי עם עצמי בעקבות הגירושים, כל הכלים האימוניים, ההתעמתות עם כל מיני דברים שניהלו אותי וזה שאני אדם אופטימי מטבעי, כל אלה משאירים אותי חזק גם בהתמודדות עם המחלה.  כשהתגרשתי הבנתי שיש לי אפשרות לבחור במקום של המיסכנות ואז אף אחד לא יהיה איתי או לבחור להתעורר. וזה מה שעשיתי. כך עם המחלה, אני לא נותן לה לנהל לי את החיים. אני לא קורא לה מחלה אלא התמודדות – אני רועי ואני מתמודד עם משהו.

במה יעזור לך הכסף שתגייס במופע?

היום כדי לעלות הביתה ולאולפן אני צריך לעלות מדרגות והייתי רוצה לעבור מקום. יש לי כלבה שלקחתי עכשיו, סטייסי, שעוברת הדרכה כיצד להרים דברים עבורי. אני לא יכול להתכופף. יש דברים נוספים שאני זקוק להם, אני רוצה לחזק את התחנה ואני רוצה לעבוד בכבוד. אני רוצה לחיות בכבוד וקיבלתי את האומץ לבוא ולבקש עזרה.

"בעיני לשתף ולחשוף זה הנתינה הכי גדולה שאני יכול לתת לעצמי ולעולם. אני בטוח בעצמי ומאמין שיום אחד עוד שנה או יותר אני יכול לנצח את המחלה. אמשיך ללכת לרקוד ולעוף על החיים. כול שעובר לקראת האירוע שהולך להתרחש ב 17-2 ההתרגשות עולה וגוברת. שאני מתרגש אני חי . איזה כייף להתרגש , בחרתי להיות אני , בחרתי להפסיק לחושב. ללכת עם התחושות שלי ועם האני מאמין שלי. המוטו שלי היום בחיים זה לחיות את הרגע הזה , להעיז , רוצים עזרה מהעולם פשוט תבקשו. ואני מבקש מהעולם עכשו לראות את מועדון הבארבי מפוצץ מלא באנשים, מלא באנרגיות טובות." (מתוך הפייסבוק של רועי)

בערב המופע יהיו אמנים רבים על במה אחת: נטע וייסמן מארח את ברי סחרוף, ערן צור, נקמת הטרקטור, חמי רודנר, סמדר אקראי, דני גלבוע ואייל קאופמן. להזמנת כרטיסים – לחצו כאן

5

אני שואלת את רועי מאיפה הוא שואב את הכוחות להכל – לתת במה לאנשים, במה לעצמו, לעזור לאנשים אחרים, לבקש עזרה, להתמודד עם מה שהוא עובר ביום יום והתשובה שלו ממש פשוטה: כשמישהו אומר לי "אתה לא יודע איך עזרת לי" זה שווה לי את הכל. אני מרגיש כמו צינור, אין לי שליטה על זה.

מה החלום הכי גדול שלך?

לחיות. לנצח את מה שאני מתמודד איתו. החיים יפים.

היום אני במצב שמה שנכון לי אני עושה. כשרציתי להביא את הכלבה אמרו לי "איך תעלה ותוריד את הכלבה כל יום". וזה הדבר הכי פשוט. היא מחכה לי בכל מדרגה עד שארד. אני עושה מה שנכון לי, מקשיב לעצמי, לקול הפנימי שלי.

השאלון המהיר:

מחשבה ראשונה על הבוקר – אחלה יום

הודיה לפני השינה – מתאים

ספר מומלץ – כוחו של הרגע הזה

מה מצחיק אותך – חברים שלי

מדינה אהובה במיוחד ולמה? – גרמניה ודווקא בגלל כל מה שוקרה שם, החיבור בין מזרח ומערב

שיר שעושה לך מצב רוח – תלוי בי של ארקדי דוכין

בעוד 10 שנים… – אני בעל אולפן טלויזיה גדול

עצה לחיים – לא להסתיר. אם יש משהו, תשתפו, תגידו. לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון ולא להצטער. לחיות את הרגע.

 

מוזמנים לשתף את הפוסט אם אהבתם 🙂 תודה!
Email this to someone
email
Print this page
Print
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest
Share on LinkedIn
Linkedin
Share on Facebook
Facebook

אודות נועה ענתבי-גלילי


השארת תגובה